השוואה בין דשא מלאכותי

דשא מלאכותי הוצג לראשונה בסין בסוף שנות ה-80 ולא זכה לקידום נרחב עד אמצע עד סוף שנות ה-90. הוא הפך לדגם הסטנדרטי לבניית מגרשי ספורט בבתי ספר יחד עם מסלולי פלסטיק, ומחליף מספר רב של מגרשי ספורט שנשתלו במקור במדשאות טבעיות. למרות שהיקף היישום של דשא מלאכותי הוגבל במידה מסוימת בשל גורמים כמו בטיחות ספורט, מאפייני המקום ומודעות ציבורית, עם התפתחות הטכנולוגיה
טכנולוגיית הייצור והייצור של דשא מלאכותי עברה חידוש ושיפור מתמיד. הדשא המלאכותי מהדור השישי העשוי מחוט סיב בודד רשת פתוח קרוב יותר לדשא טבעי מבחינת מדדי ספורט שדה כמו יחס בלימת זעזועים, גלגול ריבאונד של כדור וערך פנייה, ואף בעל יתרונות במאפיינים מסוימים. מבחינת ביצועי בטיחות ספורט, השיפור של הדור החדש של סיבי דשא מלאכותי בציפויים משטחים וחומרים פולימריים יכול להפחית ביעילות את התרחשותן של פציעות ספורט כגון שריטות בעור, נקעים וחבלות בכף הרגל. היתרונות של דשא מלאכותי ודשא טבעי בולטים יחסית, והחסרונות והחסרונות קיימים מבחינה אובייקטיבית. כאשר בוחרים להשתמש בהם, יש צורך לשקול את המצב בפועל באופן מקיף.
בהשוואה למדשאות טבעיות, למדשאות מלאכותיות יש בדרך כלל משטחים קשים הרבה יותר ומקדמי חיכוך נמוכים יותר של סיבים כימיים בהשוואה לעלי דשא. בכדורגל, זה יכול להוביל למהירות מוגזמת של הכדור ולקצב ריבאונד, ובכך להגביר את הקושי של ספורטאים לשלוט בכדור.
היתרון של הדשא המלאכותי על פני הדשא הטבעי מבחינת מאפייני הספורט טמון באחידות המגרש המצוינת שלו ובמישוריות הרבה יותר טובה, שיכולה להימנע לחלוטין מתנאי מגרש קשים הנגרמים מגורמים כמו אקלים ותחזוקה, ובכך להשפיע על התחרות.